ביהמ"ש העליון אישר- אדם שהתיר לחברו השיכור וחסר הרישיון לנהוג ברכבו יורשע בהריגה

השופט ס' ג'ובראן:

1.             בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (פ 40059/07) מיום 5.12.2007, בו הרשיע בית המשפט (כבוד השופט צ' גורפינקל) את המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [להלן: חוק העונשין]. הערעור מכוון כנגד הרשעתו של המערער, ולחילופין כנגד חומרת עונשו.

2.             בכתב האישום המקורי שהוגש לבית משפט המחוזי הואשם המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 35 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 [להלן: פקודת התעבורה]; בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) יחד עם סעיף 39א לפקודת התעבורה; ובעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי סעיף 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, יחד עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

3.             ביום 28.2.2007 הוגש כתב אישום כנגד המערער בו נטען כי ביום 24.4.2004 בשעה 03:00 לפנות בוקר לערך, נהג המערער ברכבו ברחוב ההגנה באור יהודה, מצפון לדרום. במושב על יד הנהג ישב חברו דוד קמלו ז"ל (להלן: המנוח), קטין בן 17 וחצי כשאינו חגור. כשעבר המערער ליד בית מספר 18 ברחוב ההגנה החל לעקוף רכב שנסע לפניו במסלול הימני כאשר מהירות נסיעתו הייתה בין 70 ל-80 קמ"ש, במקום בו מהירות הנסיעה המירבית המותרת הינה 50 קמ"ש בלבד. במהלך העקיפה איבד המערער את שליטתו על הרכב, ופגע בעמוד תאורה שעמד על אי תנועה, התנגשות אשר חצתה את הרכב לשניים. כתוצאה מהפגיעה מצא המנוח את מותו במקום ואילו המערער נפצע קל ופונה לטיפול בבית החולים. בבדיקת דם שנערכה למערער בבית החולים נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו היה 97 מיליגרם אלכוהול לכל 100 מיליגרם של דם.

4.             בדיון שנערך ביום 18.4.2007 טען המערער לראשונה כי לא הוא אשר נהג ברכב בזמן התאונה אלא המנוח, זאת בניגוד לדברים אשר אמר לרופא בבית החולים בעת שקיבל טיפול ובניגוד לשתי הודעתיו במשטרה, הראשונה כשעתיים לאחר התאונה והשנייה לאחר תשעה ימים. ביום 24.5.2007 הגיש המערער חוות דעת מומחה לביסוס גרסתו החדשה בה נטען כי נהג הרכב אמור היה להיפגע בצורה קשה מפגיעת הרכב בעמוד התאורה, ומכאן שהמנוח נהג ברכב בזמן התאונה.

5.             ביום 18.10.2007 הודיעה המשיבה כי בכוונתה לבקש את הרשעתו של המערער בגין עבירה של הריגה גם אם יימצא כי לא נהג ברכב בזמן התאונה לאור העובדה שהתיר למנוח, קטין חסר רישיון נהיגה, לנהוג ברכבו בהיותו שיכור, זאת בהתאם לאמור בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 [להלן: חוק סדר הדין הפלילי], הקובע כי ניתן להרשיע אדם בעבירה גם על פי עובדות אשר לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן.

6.             בדיון שנערך ביום 8.11.2007 לבירור זהותו של נהג הרכב, העיד המערער כי בליל התאונה היה בדיכאון לאחר שחברתו נפרדה ממנו מוקדם יותר ולכן שתה וודקה יחד עם חבריו, ביניהם המנוח. לפי גרסתו, הוא הניח את מפתחות הרכב על השולחן בזמן שכולם ישבו לשתות יחדיו, ולפתע, מבלי שהוא יודע כיצד ארע הדבר, מצא עצמו זרוק במושב האחורי של הרכב לאחר ההתנגשות בעמוד התאורה. לדבריו, את גרסתו הראשונה והמפורטת על קרות התאונה בה טען כי נהג ברכב ולא המנוח, שלא היה לו רישיון נהיגה, מסר בכדי שלא יישלל ממנו הפיצוי המגיע לנפגעי תאונות דרכים, בעקבות עצות שקיבל ממשפחתו ומעורך דין. בתום הדיון קיבל בית המשפט את טענתו של המבקש כי לא נהג ברכב בזמן התאונה, על סמך עדויות המומחים אשר הובאו מטעם הצדדים.

7.             ביום 5.12.2007 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של הריגה, על בסיס העובדות החדשות אשר נתבררו לפניו. ראשית קבע בית המשפט, כי למערער ניתנה אפשרות סבירה להתגונן, גם לאחר שהשתנו העובדות בגינן מבוקשת הרשעתו. בית המשפט דחה את טענת המערער "להגנה מן הצדק" בגין העובדות השגויות המצויות בכתב האישום המקורי, כיוון שאלו התבססו ברובן על הודעות המבקש עצמו. אף שקבע כי המבקש אכן לא נהג ברכב, בית המשפט דחה את גרסתו כי אינו זוכר מאומה ממה שאירע בין שתיית הוודקה לבין השניות שלאחר התאונה, זאת על סמך התרשמותו השלילית מהמערער עצמו; מפרטי התאונה אשר מסר בהודעותיו הקודמות במשטרה אשר סותרים את טענתו כי אינו זוכר את אשר אירע;  ועל סמך התנהלותו המחושבת של המערער מיד לאחר קרות התאונה, המעידה כי היה מפוכח באותם הרגעים. עוד קבע בית המשפט כי המנוח נהג ברכב ברשות המערער ובהסכמתו המלאה וכי המערער היה מודע לסכנת התרחשותה של תאונה קטלנית מרגע שהפקיד את ההגה בידי צעיר חסר רישיון ותחת השפעת משקאות משכרים. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

8.             ביום 8.4.2008 גזר בית המשפט את דינו של המערער. לפני בית המשפט עמדה המלצתו של שירות המבחן אשר סבר כי מאז התאונה מצוי המערער במצוקה רגשית ולכן המליץ כי לא ייגזר עליו עונש של מאסר בפועל אשר יפגע בתפקודו התקין של המערער ובהליך שיקומו. בנוסף המליץ שירות המבחן כי המערער יועמד תחת פיקוחו לתקופת מבחן, בה יותאם למערער טיפול ההולם את מצבו הנפשי. בנוסף שקל בית המשפט לקולא את גילו הצעיר של המערער, את עברו הפלילי הנקי ואת עינוי הדין שעבר בעקבות שיהוי בהגשת כתב האישום. מנגד, בית המשפט שקל לחומרא את תוצאותיה הקטלניות של התאונה, שיכלה להסתיים גם במותם של רבים נוספים מלבד למנוח, ואת הצורך בענישה הרתעתית בעבירות תנועה. תוך שימת דגש על שיקול אחרון זה, גזר בית המשפט על המערער 30 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 12 חודשים שלא יעבור עבירה שעניינה גרימת מוות של אחר למשך שלוש שנים; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שבע שנים.

טענות הצדדים

9.             טענתו הראשונה של המערער היא שיש לזכותו בשל "הגנה מן הצדק". לטענתו טעה בית המשפט קמא משהכשיר את מחדלי המשטרה השונים בשלב החקירה. אלו עיכבו את הגשת כתב האישום כך שמשפטו של המערער התנהל כשלוש וחצי שנים לאחר קרות התאונה, וכן מנעו את חשיפת האמת כי לא נהג ברכב בזמן התאונה, ובעקבות זאת נפגעה יכולתו להתגונן מפני האישומים כראוי, בפרט בנוגע לשאלה האם הרשה למנוח לנהוג ברכבו. מחדלי המשטרה מתבטאים בהתעלמות מראיות מדעיות שנאספו מזירת התאונה והיוו את הבסיס העובדתי להחלטת בית המשפט כי המערער לא נהג ברכב בזמן התאונה; וכן מהתעלמות המשטרה מידיעות מודיעיניות שהתקבלו בנוגע לתאונה ואי חקירת הנוכחים במקום. לדידו, על המשיבה חלה החובה להציג את כלל הראיות שאספה, כולל אלו אשר היו מובילות לחפותו, ומשחדלה מלעשות כן יש לזכותו לאלתר, או למצער מתקיימת חזקה כי ראיות אלו היו מביאות לזיכויו.

10.          המערער מוסיף וטוען כי מאחר ולא ניתנה לו אפשרות מהותית להתגונן, לא ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי במקרה זה, ויש למחוק את כתב האישום שהוגש נגדו. מכל מקום טוען הוא כי לא ניתן לעשות שימוש בסעיף זה מקום בו היו בידי המשיבה ראיות הסותרות את עובדות כתב האישום המקורי עובר לתחילת המשפט.

11.          סוגיה נוספת אותה מעלה המערער נוגעת למסקנותיו של בית המשפט המחוזי כי התקיימו יסודות עבירת ההריגה אצל המערער. לעניין היסוד העובדתי, טוען הוא כי לא הוכח שהמערער אכן התיר למנוח לנהוג אלא שבית המשפט הסתפק בכך שהמערער ישב ליד המנוח בזמן שזה האחרון נהג ברכבו. לעניין היסוד הנפשי נטען כי לא התקיימה אצל המערער מודעות לכך שהרשה למנוח לנהוג ברכבו בהיותו שיכור. זאת בעיקר כי המערער בעצמו היה שיכור מכדי להיות מודע לצעדיו. לחילופין, טוען המערער כי אף אם היה מודע לכך שהוא מתיר למנוח לנהוג במכוניתו אין בכך כדי להרשיעו בהריגה. לפי סעיף 1 לחוק העונשין, ניתן להרשיע אדם רק בעבירות ש"נקבעו בחוק או על-פיו". מאחר ואין בנמצא בחוקי מדינת ישראל עבירה המטילה על בעל רכב אחריות על עבירות שביצע נהג אחר, אף אם ניתן להרשיעו על עצם מתן ההרשאה לאדם הפסול מנהיגה על פי חוק, לא ניתן להרשיעו בגין תוצאות נהיגתו הרשלנית של המנוח.

12.          עוד גורס המערער כי לא שיקר בעדותו בבית המשפט, ואף אם לא ניתן אמון בדבריו, אין לתת משקל רב לכך שכן הלכה היא כי שקרי נאשם אינם תחליף לראייה עיקרית ויכולים אך, בהתקיים תנאים מסוימים שלא התקיימו כאן, להוות ראיות מסייעות בלבד כנגד נאשם.

13.          לבסוף טוען המערער כנגד עונש המאסר בפועל אשר הוטל עליו לאור טענותיו לעיל לעניין הכרעת הדין ולאור נסיבותיו האישיות הקשות. לשיטתו היה על בית המשפט המחוזי לקבל את המלצת שירות המבחן שלא להשית עליו עונש של מאסר בפועל אלא להמיר עונש זה בעונש מאסר שיבוצע בעבודות שירות.

14.          מנגד סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בדיון לפנינו הדגיש בא כוח המשיבה את הפרטים הרבים שמסר המערער בהודעות השונות שנתן סמוך למועד התאונה ושלא נתן לכך הסבר מניח את הדעת בעדותו בבית המשפט. כמו כן הדגיש כי יש לשקול לחומרא את העובדה כי המערער שיקר במצח נחושה לחוקריו מתוך מניעים כלכליים ואין מדובר בהודעת שווא אשר חוטאת לאמת כלאחר יד. עוד גרס כי הגשת כתב האישום נגד המערער התעכבה בשל התלבטות שעלתה לגבי דגימת הדם שנלקחה מאת המבקש שלא בהסכמתו בבית החולים ועל פיה נקבע כי היה שיכור בעת התאונה. התלבטות זו ועניין המידע הסותר לגבי זהות הנהג נדחקו הצידה במהלך החקירה, לאור הודעותיו של המערער כי הוא זה אשר נהג ברכב לאחר ששתה וודקה.

15.          יש לציין שביום 15.9.2008 הוגש לבית משפט זה תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. בתסקיר צוין שהתאונה ערערה את מצבו הנפשי של המערער אשר נתון מאז בלחץ ומתח ונוהג להתבודד, זאת על אף שהוא ממשיך להכחיש כי היה מודע לסביבתו בזמן התאונה. המערער הביע את נכונותו להיכנס למסגרת טיפולית על אף שלא התמיד בטיפול תרופתי או בהליך טיפולי עד כה, ככל הנראה בשל הדחקתו את מצוקותיו הרגשיות. שירות המבחן הדגיש את הניגודיות שבין אורח החיים התקין אותו מנהל המערער הכולל עבודה קבועה לבין מצבו הנפשי הרעוע. לאור כל זאת חזר שירות המבחן על המלצתו לפני בית המשפט המחוזי כי על המערער לבצע את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, ולהעמידו לתקופת מבחן של שנה במסגרת שירות המבחן. במהלך הדיון ביום 28.9.2008 הופיעה בפנינו הגברת ברכה וייס מטעם שירות המבחן. הגברת וייס חזרה שוב על המלצת שירות המבחן וציינה כי למאסר בפועל השלכות פוטנציאליות על מצבו הנפשי של המערער, אשר גדל בבית אלים ועושה מאמצים גדולים לתפקד כאדם נורמטיבי.

דיון

הכרעת הדין